יום שני, 12 בצהריים, וסוזי דבוסקין ואני נופלות אחת על כתפי השנייה בחיבוק של נצחון. עשינו את זה! חציית הכינרת לאורך, 21 ק"מ בקו אוירי (בפועל סביבות ה-24 ק"מ), 10:40 שעות ברוטו, ביחד כל הדרך.
הזוי לחלוטין: להכנס בלילה, בצד אחד של הכינרת, ולצאת בצהרי היום בצידה השני של הכינרת – מטורף. ולחשוב שעד שלפני כמה חודשים זה נראה לי אתגר בלתי אפשרי עבורי. לי ולעוד הרבה אנשים שחזרו והסבירו לי שזה בלתי אפשרי עבורי.
שבועיים קודם: זה בלתי אפשרי ואני מוותרת.
מאז שסיפרתי כאן על האימונים למשחה, כל החיים שלי התהפכו. הבת קטנה שלי התאשפזה בבית חולים, והספורט עבר למקום שולי ביותר בחיי. בשבועיים האחרונים פשוט לא התאמנתי, ועל המשחה ויתרתי. פרופורציות.
יומיים לפני המשחה, אחרי שהשתחררנו מבית החולים, אחרי התלבטויות והתייעצויות, ההחלטה נופלת: הולכים על המשחה.
הראש לא ממש מפוקס על המשחה, חסרות לי שעות שחייה בידיים, וכמה סימולציות חשובות, אבל אני מעדיפה לנסות ולהכשל, מאשר להצטער על כך שלא ניסיתי.
זינוק בחשיכה
1:15 לפנות בוקר, ואנחנו נכנסים למים. חושך אימים, אין ירח, לא רואים כלום חוץ מהסטיקלייט של השחיינים שלפניך ואני לא מבינה מה אני עושה כאן? משוגעת! מוזר לשחות בחושך, מדי פעם נתקלים אחד בשני, מפטירים סליחה וממשיכים. הסטיקלייטים נוטשים אותנו אחד אחד, ולאט לאט אני לא רואה כלום, חוץ מהקייאק שלפנינו.
"חושך אימים ואני לא מבינה מה אני עושה כאן? משוגעת!"
סוזי שוחה לצידי, ואני מאושרת מהנוכחות שלה איתי. התנועות שלה זורמות, כולה משדרת רגיעה, וזה מקרין גם עלי. נחמד לשחות עם חברה אהובה, אני חושבת לעצמי, ולא יודעת כמה שהמשפט הזה עתיד להתברר כנכון עוד יותר בהמשך הדרך.
אכזבה, תסכול והשלמה
6 קילומטר למשחה, וכתף שמאל שלי, זו שעשתה צרות כבר באיש ברזל, מתחילה לצעוק. אני מנסה ככל האפשר להוריד עומס מהכתף, כמו שעשיתי באיש ברזל, אבל הכאבים הולכים ומתגברים. אני משלבת מדי פעם קטעי חזה וממשיכה. משלב מסויים אני לא יכולה יותר לשחות חתירה בכלל בגלל הכתף ועוברת לשחיית חזה בלבד.
זריחה מדהימה משכיחה ממני את הכאבים. אני מתרכזת בלראות את היופי שסביבי, את החיבור המדהים לטבע האינסופי הזה, נהנית מהשקט שבשחייה, ומהיופי של תנועות השחיינים שלצידי. אבל אז הכאבים מתגברים ואני לא מצליחה לחשוב על שום דבר חוץ מכמה שכואב לי.
אני מאוכזבת. לא כך דמיינתי את המשחה הזה. עוד לא עברנו חצי המרחק, וכבר ברור לי שאני לא הולכת לסיים. לא מסוגלת לעשות את כל המרחק הזה בשחיית חזה. הדמעות מציפות את העיניים, אני מנסה לדחות את הקץ כמה שאפשר. אני מבינה שאת המשחה הזה אני אסיים על הסירה, אבל מנסה רק עוד קצת ועוד קצת.
ליאור שולף אדויל, מבטיח שזה יעזור. אני לא בטוחה כל כך, אבל אין לי מה להפסיד, לוקחת ישר שניים, אם כבר אז כבר וממשיכים. פה ושם אני משלבת כמה תנועות חתירה, לבדוק מה המצב – המצב כואב.
הרגע שאחרי הייאוש
הראש עובד בזמנים שכאלו ללא הפסקה. המחשבות רצות: "זה לא הוגן" והעיניים שוב מתמלאות בדמעות, לצד נסיונות להתרכז ולעבור את
"זריחה מדהימה משכיחה ממני את הכאבים"
המשבר הזה. לאט לאט אני מתפקסת בחזרה, "מעכשיו זה רק בראש"
המנטרה שרצה לי בראש שוב ושוב, ואני ממשיכה. לאט לאט אני מתחזקת, ובשלב מסויים חוזרת לחתירה, פחות כואב. אני חוזרת לשחייה יציבה ואחידה, ומרגישה שמעכשיו אני יכולה להמשיך ככה לנצח. עוד ועוד. המשבר עבר. עכשיו אני יודעת שאני אסיים.
הרגע הזה בדיוק, שאחרי הייאוש, של הידיעה שאני הולכת לעשות את זה, את מה שלפני רגע נראה בלתי אפשרי עבורי, הוא רגע מדהים בעצמתו. בשביל הרגעים האלו, בשביל התובנות האלו, הגילויים האלו על עצמנו – אנחנו יוצאים למסע שכזה. הרגע שאחרי הייאוש, הוא הרגע שמגדיר אותנו מחדש, שהופך אותנו לאנשים שונים ממה שהיינו לפני המסע.
אני מתכנסת בתוך עצמי, בקצב שלי, חוויה זנית מדהימה. לבד, אבל ביחד. מדי פעם מסתכלת סביבי, וקולטת את הטבע המופלא הזה שאני בתוכו, חלק ממנו, ומרגישה הכי בת מזל בעולם. להיות כאן ועכשיו במקום הזה, בחוויה הזו.
יחד כל הדרך
במהלך השעות הקרובות סוזי כל הזמן לצידי (היא הייתה אמורה לעלות לסירה אחרי 10 קילומטר, אבל החליטה להמשיך) ואני אסירת תודה על הנוכחות המרגיעה שלה. סוזי מצידה טוענת שבלעדי היא לא היתה ממשיכה. כל פעם מחדש מדהים אותי הקשר המיוחד שלנו: כמה כוחות אנחנו שואבות אחת מהשנייה, כמה אנרגיות אנחנו שואבות אחת מהשנייה, איזו חברה מדהימה.
"לאט לאט חבורת השחיינים הקטנה שלנו הולכת ומתגבשת"
לאט לאט חבורת השחיינים הקטנה שלנו הולכת ומתגבשת, כל אחד והקושי שלו, ועדיין מעניקים הרבה עידוד ותמיכה אחד לשני. ורד מזור עם החיוך, גדי מזור במאסף, מקפיד תמיד ללוות את האחרונים, גידיש שמברר לשלומי בכל עצירה, ליאור שמשגיח על הכל, ולא מפספס אף אחד. וכמובן, המלאכים שעל הסירה: ליסה טרודלר, שחיינית וטריאתלטית בעצמה, שמבינה בדיוק מה עובר עלינו, ועם חיוך ענק מושיטה לכל אחד את הג'ל החביב עליו, האיזוטוני, וכל השאר. אורי גרוס שמלווה בסירה ובתוך המים, דואג, מתעניין, מפרגן ועוזר. מלאכים, כבר אמרתי?
קרוב אבל רחוק
החוף נראה קרוב מתמיד: עוד קצת וזה נגמר. אבל הסוף הזה נמתח כמו מסטיק: שוחים ושוחים והחוף לא מתקרב. כל כך קרוב, וכל כך רחוק. כתף שמאל שלי שובתת סופית, ומסרבת לשתף פעולה, ואני עוברת לשחיית חזה. עכשיו כבר לא אכפת לי מה אני שוחה – העיקר להגיע לחוף. עצירה אחרונה, מחכים שכולם יתאספו, הנשים מקדימה, ואנחנו מתקדמים כגוש אחד אל החוף. על החוף כבר מחכים לנו אנשים, צלמים ובני משפחה, וההתרגשות בשיאה.
בסיום סוזי ואני נופלות אחת על כתפי השנייה בחיבוק של נצחון, עכשיו כבר מותר לבכות. דמעות של אושר, דמעות של שמחה, דמעות של מישהי שהתייצבה מול הבלתי אפשרי ועשתה את זה. תנצרי את הרגע הזה, אני מזכירה לעצמי, את האושר שמציף את כל הגוף, את הידיעה שאת עכשיו שונה ממה שהיית בתחילת הדרך.
נוסעים הביתה, הכינרת נמתחת לצידי הכביש, ואני מסתכלת על המרחק הבלתי נתפס הזה, ונראה לי בלתי אפשרי לשחות את כל זה. הכתף הכואבת שלי מזכירה שזה בלתי אפשרי, אבל עשיתי את זה!
תודה
המון אנשים הושיטו יד, תמכו ועודדו בדרך למשחה הזה: חברותי מפורום נשים בספורט ובמיוחד לינה ותמר, דגנית שלרגע אחד לא הפסיקה להאמין בי ולעודד ונעמי שהיתה לצידי מהרגע הראשון.
תודה למשפחה היקרה שלי, שכבר למדו לחיות עם החלומות ההזויים שלי ,וגם הפעם פרגנו עד אין קץ.
תודה מיוחדת לליאור זך מאור, שהתגייס כל כולו, הזיז הרים וגבעות, כדי שהמשחה הזה יהפוך לאפשרי עבורי. בחודשים האחרונים ליאור היה מאמן, פסיכולוג ומעל הכל: מי שאחראי לכך שהחלומות שלי יתגשמו.
ולאשם העיקרי בפרשה: גדי כץ. שלימד אותי לשחות חתירה, כשעוד פחדתי פחד מוות ממים, לא הבנתי איך נושמים במים, וחתירה היתה עבורי מילה גסה. שהזמין אותי לשחיות חורף קפואות בים ופתח עבורי צוהר לעולם המופלא שנקרא שחיית מים פתוחים. גדי, שהמשיך להאמין, גם כשכולם סביבי, ולפעמים גם אני חשבנו שזה בלתי אפשרי עבורי.
תודה ענקית לכולכם, אנשים יקרים.
לפרקים הקודמים:
פרק 1: משוגעת צאי מהמים - פרולוג
פרק 2: משוגעת צאי מהמים – הדרך ארוכה ומפותלת
פרק 3: משוגעת צאי מהמים – אז איך את מתאמנת?
צילום:ניר קידר